חץ וקשת במקרא
למך הקשת הראשון במקרא : במדרש תנחומא
וכיצד נהרג קין? נעשה מלאך המות ק"ל שנה והוא נע ונד בקללה.
למך בן בנו היה שביעי לדורות וסומא, היה יוצא לצוד והיה בנו אוחזו בידו.
כשהיה רואה אותו תינוק היה אומר לו.
אמר לו כמין חיה אני רואה.
מתח את הקשת כנגדו והרג את קין.
ראה אותו תינוק מרחוק הרוג וקרן במצחו.
אמר לו ללמך, אבי, הרי דמות אדם הרוג וקרן במצחו.
אמר לו, ווי לי, זקני הוא.
טפח שתי ידיו בחרטה ונגע בראש התינוק והרגו בשוגג,
שנאמר "כי איש הרגתי לפצעי וילד לחבורתי"...
מקור המצווה ללמוד חץ וקשת - שמואל ב פרק א
יח וַיֹּאמֶר, לְלַמֵּד בְּנֵי-יְהוּדָה קָשֶׁת, הִנֵּה כְתוּבָה, עַל-סֵפֶר הַיָּשָׁר. הַצְּבִי, יִשְׂרָאֵל, עַל-בָּמוֹתֶיךָ, חָלָל: אֵיךְ, נָפְלוּ גִבּוֹרִים.
מקור אפשרי למנהג - קליעה בחץ וקשת בל"ג בעומר סגולה לבנים- דברי הימים א ח40: "וַיִּהְיוּ בְנֵי אוּלָם אֲנָשִׁים גִּבֹּרֵי חַיִל דֹּרְכֵי קֶשֶׁת וּמַרְבִּים בָּנִים וּבְנֵי בָנִים מֵאָה וַחֲמִשִּׁים כָּל אֵלֶּה מִבְּנֵי בִנְיָמִן"
מקור נוסף: תהילים פרק קכז
הִנֵּה נַחֲלַת יְהוָה בָּנִים: שָׂכָר, פְּרִי הַבָּטֶן.
כְּחִצִּים בְּיַד-גִּבּוֹר-- כֵּן, בְּנֵי הַנְּעוּרִים.
אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר-- אֲשֶׁר מִלֵּא אֶת-אַשְׁפָּתוֹ, מֵהֶם:
הקשר בין עמק יזרעאל לחץ וקשת - הושע פרק א
ה וְהָיָה, בַּיּוֹם הַהוּא; וְשָׁבַרְתִּי אֶת-קֶשֶׁת יִשְׂרָאֵל, בְּעֵמֶק יִזְרְעֶאל. ו וַתַּהַר עוֹד, וַתֵּלֶד בַּת, וַיֹּאמֶר לוֹ, קְרָא שְׁמָהּ לֹא רֻחָמָה: כִּי לֹא אוֹסִיף עוֹד, אֲרַחֵם אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל--כִּי-נָשֹׂא אֶשָּׂא, לָהֶם. וְאֶת-בֵּית יְהוּדָה אֲרַחֵם, וְהוֹשַׁעְתִּים בַּה' אֱלֹהֵיהֶם; וְלֹא אוֹשִׁיעֵם, בְּקֶשֶׁת וּבְחֶרֶב וּבְמִלְחָמָה, בְּסוּסִים, וּבְפָרָשִׁים.
מקור המושג דריכת קשת
פרוש מצודת ציון: "דורכי" - הדרך לדרוך ברגל על הקשת למותחה היטב לירות למרחוק
כשהלוחמים היו מגיעים לשדה הקרב, הם היו דורכים ברגלם על החלק התחתון של הקשת, לוחצים בידם האחת על החלק העליון של הקשת כדי לכופף אותו, ומחברים בידם השניה את המיתר לנקודה העליונה של הקשת, וכך הכינו את הקשת לירי.
ומאז ועד היום, משתמשים בפועל "דרך" כדי לציין הכנת כלי נשק לירי.
מקורות לדריכת קשת :
תהילים פרק ז : אִם-לֹא יָשׁוּב, חַרְבּוֹ יִלְטוֹשׁ; קַשְׁתּוֹ דָרַךְ, וַיְכוֹנְנֶהָ. וְלוֹ, הֵכִין כְּלֵי מָוֶת; חִצָּיו, לְדֹלְקִים יִפְעָל.
תהילים פרק לז : חֶרֶב, פָּתְחוּ רְשָׁעִים-- וְדָרְכוּ קַשְׁתָּם: לְהַפִּיל, עָנִי וְאֶבְיוֹן; לִטְבוֹחַ, יִשְׁרֵי-דָרֶךְ. חַרְבָּם, תָּבוֹא בְלִבָּם; וְקַשְּׁתוֹתָם, תִּשָּׁבַרְנָה.
• ירמיהו מו 9: "עֲלוּ הַסּוּסִים וְהִתְהֹלְלוּ הָרֶכֶב וְיֵצְאוּ הַגִּבּוֹרִים כּוּשׁ וּפוּט תֹּפְשֵׂי מָגֵן וְלוּדִים תֹּפְשֵׂי דֹּרְכֵי קָשֶׁת"
• ירמיהו נ 14: "עִרְכוּ עַל בָּבֶל סָבִיב כָּל דֹּרְכֵי קֶשֶׁת יְדוּ אֵלֶיהָ אַל תַּחְמְלוּ אֶל חֵץ כִּי ליְדוּד חָטָאָה"
• ירמיהו נ 29: "הַשְׁמִיעוּ אֶל בָּבֶל רַבִּים כָּל דֹּרְכֵי קֶשֶׁת חֲנוּ עָלֶיהָ סָבִיב אַל יְהִי פליטה שַׁלְּמוּ [לָהּ] כְּפָעֳלָהּ כְּכֹל אֲשֶׁר עָשְׂתָה עֲשׂוּ לָהּ כִּי אֶל ידוד זָדָה אֶל קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל"
• ירמיהו נא 3: "אֶל הַדֹּרֵךְ קַשְׁתּוֹ וְאַל יִתְעַל בְּסִרְיֹנוֹ וְאֶל תַּחְמְלוּ אֶל בַּחֻרֶיהָ הַחֲרִימוּ כָּל צְבָאָהּ"
-
ירמיהו נ יד: עִרְכוּ עַל בָּבֶל סָבִיב כָּל דֹּרְכֵי קֶשֶׁת יְדוּ אֵלֶיהָ אַל תַּחְמְלוּ אֶל חֵץ כִּי לַיהוָה חָטָאָה.
• דברי הימים א ה 18: "בְּנֵי רְאוּבֵן וְגָדִי וַחֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה מִן בְּנֵי חַיִל אֲנָשִׁים נֹשְׂאֵי מָגֵן וְחֶרֶב וְדֹרְכֵי קֶשֶׁת וּלְמוּדֵי מִלְחָמָה אַרְבָּעִים וְאַרְבָּעָה אֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת וְשִׁשִּׁים יֹצְאֵי צָבָא"
• דברי הימים ב יד 7: "וַיְהִי לְאָסָא חַיִל נֹשֵׂא צִנָּה וָרֹמַח מִיהוּדָה שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אָלֶף וּמִבִּנְיָמִן נֹשְׂאֵי מָגֵן וְדֹרְכֵי קֶשֶׁת מָאתַיִם וּשְׁמוֹנִים אֶלֶף כָּל אֵלֶּה גִּבּוֹרֵי חָיִל"
• ישעיהו כא 15: "כִּי מִפְּנֵי חֲרָבוֹת נָדָדוּ מִפְּנֵי חֶרֶב נְטוּשָׁה וּמִפְּנֵי קֶשֶׁת דְּרוּכָה וּמִפְּנֵי כֹּבֶד מִלְחָמָה"
איכה ב 4: "דָּרַךְ קַשְׁתּוֹ כְּאוֹיֵב, נִצָּב יְמִינוֹ כְּצָר, וַיַּהֲרֹג כֹּל מַחֲמַדֵּי עָיִן, בְּאֹהֶל בַּת צִיּוֹן שָׁפַךְ כָּאֵשׁ חֲמָתוֹ"
• איכה ג 12: "דָּרַךְ קַשְׁתּוֹ, וַיַּצִּיבֵנִי כַּמַּטָּרָא לַחֵץ"
• זכריה ט 13: "כִּי דָרַכְתִּי לִי יְהוּדָה קֶשֶׁת מִלֵּאתִי אֶפְרַיִם וְעוֹרַרְתִּי בָּנַיִךְ צִיּוֹן עַל בָנַיִךְ יָוָן וְשַׂמְתִּיךְ כְּחֶרֶב גִּבּוֹר"
חיצים שנונים - ישעיהו ה 28: "אֲשֶׁר חִצָּיו שְׁנוּנִים וְכָל קַשְּׁתֹתָיו דְּרֻכוֹת, פַּרְסוֹת סוּסָיו כַּצַּר נֶחְשָׁבוּ וְגַלְגִּלָּיו כַּסּוּפָה"
בתמונה: ראש חץ שנון (חד) ומשונן (בעל שיניים).
שיעור חץ וקשת של אלישע הנביא ליואש מלך ישראל - מלכים ב פרק יג
טו וַיֹּאמֶר לוֹ אֱלִישָׁע, קַח קֶשֶׁת וְחִצִּים; וַיִּקַּח אֵלָיו, קֶשֶׁת וְחִצִּים. טז וַיֹּאמֶר לְמֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, הַרְכֵּב יָדְךָ עַל-הַקֶּשֶׁת, וַיַּרְכֵּב, יָדוֹ; וַיָּשֶׂם אֱלִישָׁע יָדָיו, עַל-יְדֵי הַמֶּלֶךְ. יז וַיֹּאמֶר, פְּתַח הַחַלּוֹן קֵדְמָה--וַיִּפְתָּח; וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע יְרֵה, וַיּוֹר, וַיֹּאמֶר חֵץ-תְּשׁוּעָה לַה' וְחֵץ תְּשׁוּעָה בַאֲרָם, וְהִכִּיתָ אֶת-אֲרָם בַּאֲפֵק עַד-כַּלֵּה.
נשאלת השאלה : אם הנביא מניח את שתי ידיו על שתי ידיו של המלך האוחז בקשת כיצד יכול המלך לבצע את הוראת הנביא : "פְּתַח הַחַלּוֹן קֵדְמָה" ??
בחץ וקשת ישנו מושג הנקרא חלון ירי. בחלון זה, שהוא החלק החסר בידית האחיזה של הקשת, מונח החץ ודרכו מביט הקשת עם העין המכוונת (עין ימין לימניים ועין שמאל לשמאליים) מכאן יתכן שכוונת הנביא היא שהמלך יכוון את פתח חלון הירי קדמה.
מדוע כעס אלישע על יואש
מלכים ב יג יד-יט:
"וֶאֱלִישָׁע חָלָה אֶת חָלְיוֹ אֲשֶׁר יָמוּת בּוֹ;
וַיֵּרֶד אֵלָיו יוֹאָשׁ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, וַיֵּבְךְּ עַל פָּנָיו, וַיֹּאמַר
'אָבִי! אָבִי! רֶכֶב יִשְׂרָאֵל וּפָרָשָׁיו!'
וַיֹּאמֶר לוֹ אֱלִישָׁע
'קַח קֶשֶׁת וְחִצִּים!'
וַיִּקַּח אֵלָיו קֶשֶׁת וְחִצִּים.
וַיֹּאמֶר לְמֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל
'הַרְכֵּב יָדְךָ עַל הַקֶּשֶׁת!' וַיַּרְכֵּב יָדוֹ,
וַיָּשֶׂם אֱלִישָׁע יָדָיו עַל יְדֵי הַמֶּלֶךְ. וַיֹּאמֶר:
'פְּתַח הַחַלּוֹן קֵדְמָה!' וַיִּפְתָּח.
וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע: 'יְרֵה!' וַיּוֹר.
וַיֹּאמֶר: 'חֵץ תְּשׁוּעָה לַה' וְחֵץ תְּשׁוּעָה בַאֲרָם, וְהִכִּיתָ אֶת אֲרָם בַּאֲפֵק עַד כַּלֵּה'.
וַיֹּאמֶר: 'קַח הַחִצִּים!' וַיִּקָּח.
וַיֹּאמֶר לְמֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל 'הַךְ אַרְצָה!' וַיַּךְ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים וַיַּעֲמֹד.
וַיִּקְצֹף עָלָיו אִישׁ הָאֱלֹהִים, וַיֹּאמֶר
'לְהַכּוֹת חָמֵשׁ אוֹ שֵׁשׁ פְּעָמִים, אָז הִכִּיתָ אֶת אֲרָם עַד כַּלֵּה!
וְעַתָּה, שָׁלֹשׁ פְּעָמִים תַּכֶּה אֶת אֲרָם'."
מדוע קצף אלישע על יואש? מה זה משנה אם הוא מכה 3 פעמים, או 5 או 6 פעמים?
התשובה לשאלה נמצאת בדבריו של נביא אחר, במקום אחר ובזמן אחר:
(ירמיהו נ יד): "עִרְכוּ עַל בָּבֶל סָבִיב כָּל דֹּרְכֵי קֶשֶׁת; יְדוּ אֵלֶיהָ, אַל תַּחְמְלוּ אֶל חֵץ! כִּי לה' חָטָאָה".
ירמיהו קורא לפרסים ולכל העמים שאיתם להתאסף למלחמה על בבל, ולירות עליה חיצים בלי חשבון - לא לחסוך בחיצים; והסיבה היא "כי לה' חטאה" - המלחמה על בבל אינה מלחמה רגילה, שבה המטרה היא לנצח כמה שיותר מהר עם כמה שפחות הוצאות; המלחמה על בבל היא מלחמת נקמה בממלכה החוטאת, שהרסה והחריבה עמים שלמים. במלחמה כזאת אסור לעשות חשבונות - צריך לירות בזעם, בלי חשבון. מלבי"ם על ירמיהו נ יד: "ערכו", (עתה יבאר איכות הכיבוש) "ערכו על בבל סביב" אתם "כל דרכי קשת", מוסיף לאמר "ידו אליה", אל תשליכו את החצים ע"י הקשת רק השליכו אותם בידכם, כי גם ביד תקלעו למטרה, ומוסיף "אל תחמלו אל חץ" שתיראו פן תשליכו החץ בחנם, "כי לה' חטאה", ובודאי תשיגם החץ:
גם המלחמה בארם היתה מלחמה מאותו סוג; אחאב מלך ישראל, אחד מקודמיו של יואש, היכה את ארם באפק:
מלכים א כ כו: " "וַיְהִי לִתְשׁוּבַת הַשָּׁנָה, וַיִּפְקֹד בֶּן הֲדַד אֶת אֲרָם וַיַּעַל אֲפֵקָה לַמִּלְחָמָה עִם יִשְׂרָאֵל" ... "וַיָּנֻסוּ הַנּוֹתָרִים אֲפֵקָה אֶל הָעִיר, וַתִּפֹּל הַחוֹמָה עַל עֶשְׂרִים וְשִׁבְעָה אֶלֶף אִישׁ הַנּוֹתָרִים וּבֶן הֲדַד נָס וַיָּבֹא אֶל הָעִיר חֶדֶר בְּחָדֶר" ..."
אולם, הוּא השאיר בחיים אֶת בֶּן הֲדַד מֶלֶךְ אֲרָם, ואֶחָד מִבְּנֵי הנביאים הוכיח אותו:
(מלכים א כ מב): "וַיֹּאמֶר אֵלָיו כֹּה אָמַר ה' יַעַן שִׁלַּחְתָּ אֶת אִישׁ חֶרְמִי מִיָּד וְהָיְתָה נַפְשְׁךָ תַּחַת נַפְשׁוֹ וְעַמְּךָ תַּחַת עַמּוֹ".
ואכן, שלוש שנים לאחר מכן שוב היתה מלחמה בין ישראל לארם, ואותו בן הדד - שניצל ממוות בזכות רחמיו של אחאב - ציווה על חייליו לירות דווקא באחאב; אחאב ניסה להתחפש אבל זה לא עזר לו, הוא נפגע מחץ תועה ונהרג (מלכים א כב).
יואש מלך ישראל שייך לבית יהוא - בית המלוכה שעלה לשלטון כדי לתקן את חטאי בית אחאב, ובין השאר, את חטא הרחמים על הארמים, הרוצחים, אנשי חרמו של ה'.
אלישע, הנביא שהעלה את בית יהוא לשלטון, מזכיר ליואש את תפקידו זה, ואומר לו:
(מלכים ב יג יז): "חֵץ תְּשׁוּעָה לה', וְחֵץ תְּשׁוּעָה בַאֲרָם, וְהִכִּיתָ אֶת אֲרָם בַּאֲפֵק עַד כַּלֵּה"
כלומר 'אתה צריך להשלים את המשימה שבית אחאב התרשל בה - להכות את ארם באפק, באותו מקום שבו אחאב חמל על בן הדד, והפעם להכות אותם עד כלה, בלי רחמים'.
אלישע ציפה שיואש יירה בלי להפסיק ובלי לעשות חשבונות, מתוך זעם, כמו בנבואת ירמיהו "אל תחמלו על חץ, כי לה' חטאה"; אבל יואש ירה רק 3 פעמים "ויעמוד", כאדם החוסך בחיצים.
אלישע ראה שיואש מתכוון לנהל מלחמה מוגבלת ומדודה, מלחמה שיש לה מטרות חומריות מוגדרות ולא מטרה רוחנית של נקמה באויבי ה', ולכן קצף עליו; אולם גם מלחמה מוגבלת היא טובה יותר מאפס, ולכן ניבא לו אלישע שיצליח בתוכניתו זו - "שלוש פעמים תכה את ארם".
מותו של אחאב מלך ישראל מחץ תמים - מלכים א פרק כב' לד, : וְאִישׁ, מָשַׁךְ בַּקֶּשֶׁת לְתֻמּוֹ, וַיַּכֶּה אֶת-מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, בֵּין הַדְּבָקִים וּבֵין הַשִּׁרְיָן; וַיֹּאמֶר לְרַכָּבוֹ, הֲפֹךְ יָדְךָ וְהוֹצִיאֵנִי מִן-הַמַּחֲנֶה--כִּי הָחֳלֵיתִי. לה וַתַּעֲלֶה הַמִּלְחָמָה, בַּיּוֹם הַהוּא, וְהַמֶּלֶךְ הָיָה מָעֳמָד בַּמֶּרְכָּבָה, נֹכַח אֲרָם; וַיָּמָת בָּעֶרֶב, וַיִּצֶק דַּם-הַמַּכָּה אֶל-חֵיק הָרָכֶב. לו וַיַּעֲבֹר הָרִנָּה בַּמַּחֲנֶה, כְּבֹא הַשֶּׁמֶשׁ לֵאמֹר: אִישׁ אֶל-עִירוֹ, וְאִישׁ אֶל-אַרְצוֹ. לז וַיָּמָת הַמֶּלֶךְ, וַיָּבוֹא שֹׁמְרוֹן; וַיִּקְבְּרוּ אֶת-הַמֶּלֶךְ, בְּשֹׁמְרוֹן. וַיִּשְׁטֹף אֶת-הָרֶכֶב עַל בְּרֵכַת שֹׁמְרוֹן, וַיָּלֹקּוּ הַכְּלָבִים אֶת-דָּמוֹ, וְהַזֹּנוֹת, רָחָצוּ--כִּדְבַר יְהוָה, אֲשֶׁר דִּבֵּר.
קשת נחושה - שמואל ב פרק כב, לד / תהילים פרק יח
מְלַמֵּד יָדַי, לַמִּלְחָמָה; וְנִחַת קֶשֶׁת-נְחוּשָׁה, זְרֹעֹתָי.
בקשתות מסורתיות, בהן *משקל המשיכה חזק (50-70 LB) ההמלצה היא לבצע עם משיכת המיתר שחרור מהיר של החץ אל עבר המטרה וזאת על מנת לא לצבור מתח ורעידות מיותרת ביד האוחזת את הקשת. שחרור מהיר (חיש) ונחוש של החץ אל עבר המטרה עשוי להיות אחד ההסברים למושג "קשת נחושה".
*(עוצמת המשקל בו נמדדת משיכת מיתר הקשת מצוינת לרוב על פני כנפי הקשת ביחידות של ליברות. 1 ליברה LB # = 0.45359237 ק"ג )
איוב פרק כ
יִבְרַח, מִנֵּשֶׁק בַּרְזֶל; תַּחְלְפֵהוּ, קֶשֶׁת נְחוּשָׁה. כה שָׁלַף, וַיֵּצֵא מִגֵּוָה: וּבָרָק, מִמְּרֹרָתוֹ יַהֲלֹךְ; עָלָיו אֵמִים.
חץ הלשון
אין חץ אלא לשון שנאמר: 'חץ שחוט לשונם מרמה דיבר' (ירמיהו ט, ז)
'חצי גבור שנונים עם גחלי רתמים' (תהילים קכ, ד). ומה ראה למשלן בחץ מכל כלי זין? אלא כל כלי זין מכין במקומן וזה מכה מרחוק. כך הוא לשון הרע דאמור ברומי וקטל בסוריא, ולא ככל מלים אלא כגחלי רתמים, שכל גחלים כבים מבפנים, אבל גחלי רתמים אף על פי שהוא כבה מבחוץ עדיין הוא בוער מבפנים, כך כל מי שהוא מקבל לשון הרע אף על פי שאתה הולך ומפייסו והוא מתפייס עדיין הוא בוער מבפנים. מעשה ברותם אחד שהציתו בו את האור והיה דולק שמונה עשר חודש - חורף וקיץ וחורף. (בראשית רבה צח, יט)
ירמיהו ט2: "וַיַּדְרְכוּ אֶת לְשׁוֹנָם קַשְׁתָּם שֶׁקֶר וְלֹא לֶאֱמוּנָה גָּבְרוּ בָאָרֶץ כִּי מֵרָעָה אֶל רָעָה יָצָאוּ וְאֹתִי לֹא יָדָעוּ נְאֻם ה'"
תהלים סד4: "אֲשֶׁר שָׁנְנוּ כַחֶרֶב לְשׁוֹנָם, דָּרְכוּ חִצָּם דָּבָר מָר"
מַה יִּתֵּן לָךְ וּמַה יּוֹסִיף לָךְ לְשׁוֹן רְמִיָּה חִצֵי גִבּוֹר שְׁנוּנִים. עַל כֵּן נִמְשַׁל לָשׁוֹן הָרָע לְחֵץ, כִּי הַמּוֹשֵׁךְ בַּקֶּשֶׁת פְּעָמִים רַבּוֹת יִשְׁלַח חִצָיו בָּאָדָם וְלֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ. וְעוֹד עַל עִנְיָן אַחֵר נִמְשָׁל לְחֵץ כִּי שׁוֹלֵף הַחֶרֶב אִם נִכְמְרוּ רַחֲמָיו עַל הָאָדָם בְּהִתְחַנְּנוֹ אֵלָיו יָשִׁיב חַרְבּוֹ אֶל נְדָנָהּ לֹא כֵן זוֹרֵק הַחֵץ כִּי אֵין בְּיָדוֹ לַהֲשִׁיבוֹ כֵּן בַּעַל לָשׁוֹן הָרָע אַחַר אֲשֶׁר יָצָא הַדָּבָר מִפִּיו לֹא יוּכַל לְתַקֵּן.
שבט בנימין - קלעי הקשת
שבט בנימין היה מפורסם בקשתיו וקלעיו. כבר במעשה פילגש בגבעה מובאות תכונות הלחימה של בני בנימין:
וַיִּתְפָּקְדוּ בְנֵי בִנְיָמִן בַּיּוֹם הַהוּא, מֵהֶעָרִים, עֶשְׂרִים וְשִׁשָּׁה אֶלֶף אִישׁ, שֹׁלֵף חָרֶב, לְבַד מִיֹּשְׁבֵי הַגִּבְעָה, הִתְפָּקְדוּ, שְׁבַע מֵאוֹת, אִישׁ בָּחוּר. מִכֹּל הָעָם הַזֶּה, שְׁבַע מֵאוֹת אִישׁ בָּחוּר, אִטֵּר, יַד-יְמִינוֹ. כָּל-זֶה, קֹלֵעַ בָּאֶבֶן אֶל-הַשַּׂעֲרָה וְלֹא יַחֲטִא.
– שופטים, כ', ט"ו-ט"ז
גם בנו של שאול, יהונתן, ניחן בתכונה זו. דוד מציין בהספדו על יהונתן: "קֶשֶׁת יְהוֹנָתָן לֹא נָשׂוֹג אָחוֹר" (שמואל ב', א', כ"ב). על השימוש בכישוריו בירי הקשת אנו לומדים מהפרשה שקוראים בשבת אשר למחרתו ראש חודש, הפטרה המכונה "מחר חודש": "וַיֹּאמֶר-לוֹ יְהוֹנָתָן, מָחָר חֹדֶשׁ; וְנִפְקַדְתָּ, כִּי יִפָּקֵד מוֹשָׁבֶךָ. וְשִׁלַּשְׁתָּ, תֵּרֵד מְאֹד, וּבָאתָ אֶל-הַמָּקוֹם, אֲשֶׁר-נִסְתַּרְתָּ שָּׁם בְּיוֹם הַמַּעֲשֶׂה; וְיָשַׁבְתָּ, אֵצֶל הָאֶבֶן הָאָזֶל. וַאֲנִי, שְׁלֹשֶׁת הַחִצִּים צִדָּה אוֹרֶה, לְשַׁלַּח-לִי, לְמַטָּרָה." (שמואל א', כ', י"ח-כ'). האימונים של יהונתן בקשת לא יוכלו לעורר חשד בלב נאמני שאול וכך יכלו דוד ויהונתן להעביר מסרים האחד לשני.
מקור נוסף המיחס למשפחת שאול התמחות בירי מקשת: "וְאֵלֶּה, הַבָּאִים אֶל-דָּוִיד לְצִיקְלַג, עוֹד עָצוּר, מִפְּנֵי שָׁאוּל בֶּן-קִישׁ. וְהֵמָּה, בַּגִּבּוֹרִים, עֹזְרֵי, הַמִּלְחָמָה. נֹשְׁקֵי קֶשֶׁת, מַיְמִינִים וּמַשְׂמִאלִים בָּאֲבָנִים, וּבַחִצִּים, בַּקָּשֶׁת מֵאֲחֵי שָׁאוּל, מִבִּנְיָמִן" (דברי הימים א', י"ב, א'-ב').
כאשר שאול ובנו נהרגים בהר הגלבוע לדוד אין מסקנה אחרת אלה:
וַיְקֹנֵן דָּוִד, אֶת-הַקִּינָה הַזֹּאת, עַל-שָׁאוּל, וְעַל-יְהוֹנָתָן בְּנוֹ. יח וַיֹּאמֶר, לְלַמֵּד בְּנֵי-יְהוּדָה קָשֶׁת, הִנֵּה כְתוּבָה, עַל-סֵפֶר הַיָּשָׁר.
– שמואל ב', א', י"ז-י"ח
הרד"ק מפרש שם "מכאן והילך צריך ללמד לבני יהודה קשת, כיוון שמתו בו שאול ויהונתן.
ובימי ממלכת יהודה מוצגות התכונות האופייניות לחיילים משבט בנימין: "וַיְהִי לְאָסָא, חַיִל נֹשֵׂא צִנָּה וָרֹמַח, מִיהוּדָה שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אֶלֶף. וּמִבִּנְיָמִן נֹשְׂאֵי מָגֵן וְדֹרְכֵי קֶשֶׁת מָאתַיִם וּשְׁמוֹנִים אָלֶף. כָּל-אֵלֶּה, גִּבּוֹרֵי חָיִל" (דברי הימים ב', י"ד, ז'). וּמִן-בִּנְיָמִן--גִּבּוֹר חַיִל, אֶלְיָדָע; וְעִמּוֹ נֹשְׁקֵי-קֶשֶׁת וּמָגֵן, מָאתַיִם אָלֶף. (דברי הימים ב פרק יז)
ובסוף ימי בית ראשון מובא בדברי הימים א': "וַיִּהְיוּ בְנֵי-אוּלָם אֲנָשִׁים גִּבּוֹרֵי-חַיִל דֹּרְכֵי קֶשֶׁת, וּמַרְבִּים בָּנִים וּבְנֵי בָנִים--מֵאָה, וַחֲמִשִּׁים; כָּל-אֵלֶּה, מִבְּנֵי בִנְיָמִן" (ח', מ').
מפה עתיקה של שבט בנימין ואפריים משנת 1658
קרבות
בתקופות בהן שמשה הקשת ככלי מלחמה היה הצבא משגר אל עבר האויב מסך של חיצים שהיו אמורים לבלום אותם מרחוק. ירי החיצים נעשה בזווית כלפי מעלה תוך חישוב תנועתו הקשתית של החץ (בליסטיקה). להבי החץ המבריקים שהועפו אל על ונפוצו אל עבר האויב דמו במעופם לרשפי אשומכאן כנראה מתואריהפסוקים הבאים ודומים:
תהילים פרק עו
וַיְהִי בְשָׁלֵם סוּכּוֹ; וּמְעוֹנָתוֹ בְצִיּוֹן.
ד שָׁמָּה, שִׁבַּר רִשְׁפֵי-קָשֶׁת; מָגֵן וְחֶרֶב וּמִלְחָמָה סֶלָה.
תהילים פרק יח
טו וַיִּשְׁלַח חִצָּיו, וַיְפִיצֵם; וּבְרָקִים רָב, וַיְהֻמֵּם.
ירמיהו פרק ד
כט מִקּוֹל פָּרָשׁ וְרֹמֵה קֶשֶׁת, בֹּרַחַת כָּל-הָעִיר--בָּאוּ בֶּעָבִים, וּבַכֵּפִים עָלוּ
שליחת הודעות באמצעות חץ וקשת
אבות דרבי נתן פרק ד מ
וכשבא אספסיינוס להחריב את ירושלים -
אמר להם: שוטים, מפני מה אתם מבקשים להחריב את העיר הזאת, ואתם מבקשים לשרוף את בית המקדש, וכי מה אני מבקש מכם אלא שתשגרו לי קשת אחת או חץ אחת ואלך לי מכם.
אמרו לו: כשם שיצאנו על שנים ראשונים שהם לפניך והרגנום, כך נצא לפניך ונהרגך.
כיון ששמע רבן יוחנן בן זכאי, שלח וקרא לאנשי ירושלים.
ואמר להם: בני, מפני מה אתם מחריבין את העיר הזאת, ואתם מבקשים לשרוף את בהמ"ק? וכי מהו מבקש מכם? הא אינו ומבקש מכם אלא קשת אחת או חץ אחת, וילך לו מכם.
אמרו לו: כשם שיצאנו על שנים שלפניו והרגנום, כך נצא עליו ונהרגהו.
היו לאספסיינוס אנשים שרויין כנגד חומותיה של ירושלים, וכל דבר ודבר שהיו שומעין היו כותבין על החצי וזורקין חוץ לחומה. לומר שרבן יוחנן בן זכאי מאוהבי קיסר הוא.
בציור : שליחת "אסאמס" בימי המקרא באמצעות חץ.
רובה קשת – בראשית פרק כא
יד וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח-לֶחֶם וְחֵמַת מַיִם וַיִּתֵּן אֶל-הָגָר שָׂם עַל-שִׁכְמָהּ, וְאֶת-הַיֶּלֶד--וַיְשַׁלְּחֶהָ; וַתֵּלֶךְ וַתֵּתַע, בְּמִדְבַּר בְּאֵר שָׁבַע. טו וַיִּכְלוּ הַמַּיִם, מִן-הַחֵמֶת; וַתַּשְׁלֵךְ אֶת-הַיֶּלֶד, תַּחַת אַחַד הַשִּׂיחִם. טז וַתֵּלֶךְ וַתֵּשֶׁב לָהּ מִנֶּגֶד, הַרְחֵק כִּמְטַחֲוֵי קֶשֶׁת, כִּי אָמְרָה, אַל-אֶרְאֶה בְּמוֹת הַיָּלֶד; וַתֵּשֶׁב מִנֶּגֶד, וַתִּשָּׂא אֶת-קֹלָהּ וַתֵּבְךְּ. יז וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים, אֶת-קוֹל הַנַּעַר, וַיִּקְרָא מַלְאַךְ אֱלֹהִים אֶל-הָגָר מִן-הַשָּׁמַיִם, וַיֹּאמֶר לָהּ מַה-לָּךְ הָגָר; אַל-תִּירְאִי, כִּי-שָׁמַע אֱלֹהִים אֶל-קוֹל הַנַּעַר בַּאֲשֶׁר הוּא-שָׁם. יח קוּמִי שְׂאִי אֶת-הַנַּעַר, וְהַחֲזִיקִי אֶת-יָדֵךְ בּוֹ: כִּי-לְגוֹי גָּדוֹל, אֲשִׂימֶנּוּ. יט וַיִּפְקַח אֱלֹהִים אֶת-עֵינֶיהָ, וַתֵּרֶא בְּאֵר מָיִם; וַתֵּלֶךְ וַתְּמַלֵּא אֶת-הַחֵמֶת, מַיִם, וַתַּשְׁקְ, אֶת-הַנָּעַר. כ וַיְהִי אֱלֹהִים אֶת-הַנַּעַר, וַיִּגְדָּל; וַיֵּשֶׁב, בַּמִּדְבָּר, וַיְהִי, רֹבֶה קַשָּׁת.
בתמונה: רובה קשת מודרני.
מות יאשיהו
דברי הימים ב פרק לה'יט'
בִּשְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁנָה, לְמַלְכוּת יֹאשִׁיָּהוּ--נַעֲשָׂה, הַפֶּסַח הַזֶּה. אַחֲרֵי כָל-זֹאת, אֲשֶׁר הֵכִין יֹאשִׁיָּהוּ אֶת-הַבַּיִת, עָלָה נְכוֹ מֶלֶךְ-מִצְרַיִם לְהִלָּחֵם בְּכַרְכְּמִישׁ, עַל-פְּרָת; וַיֵּצֵא לִקְרָאתוֹ, יֹאשִׁיָּהוּ. וַיִּשְׁלַח אֵלָיו מַלְאָכִים לֵאמֹר מַה-לִּי וָלָךְ מֶלֶךְ יְהוּדָה, לֹא-עָלֶיךָ אַתָּה הַיּוֹם כִּי אֶל-בֵּית מִלְחַמְתִּי, וֵאלֹהִים, אָמַר לְבַהֲלֵנִי: חֲדַל-לְךָ מֵאֱלֹהִים אֲשֶׁר-עִמִּי, וְאַל-יַשְׁחִיתֶךָ. וְלֹא-הֵסֵב יֹאשִׁיָּהוּ פָנָיו מִמֶּנּוּ, כִּי לְהִלָּחֵם-בּוֹ הִתְחַפֵּשׂ, וְלֹא שָׁמַע אֶל-דִּבְרֵי נְכוֹ, מִפִּי אֱלֹהִים; וַיָּבֹא, לְהִלָּחֵם בְּבִקְעַת מְגִדּוֹ. וַיֹּרוּ, הַיֹּרִים, לַמֶּלֶךְ, יֹאשִׁיָּהוּ; וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לַעֲבָדָיו הַעֲבִירוּנִי, כִּי הָחֳלֵיתִי מְאֹד. וַיַּעֲבִירֻהוּ עֲבָדָיו מִן-הַמֶּרְכָּבָה, וַיַּרְכִּיבֻהוּ עַל רֶכֶב הַמִּשְׁנֶה אֲשֶׁר-לוֹ, וַיּוֹלִיכֻהוּ יְרוּשָׁלִַם, וַיָּמָת וַיִּקָּבֵר בְּקִבְרוֹת אֲבֹתָיו; וְכָל-יְהוּדָה, וִירוּשָׁלִַם, מִתְאַבְּלִים, עַל-יֹאשִׁיָּהוּ.
פרעה נְכֹה השני יוצא עם צבא מצרי בפיקודו, לסייע לאשורים במצור על חרן שהייתה בשליטת הבבלים. המצור נכשל ונכה עם בעלי בריתו חוזרים לסוריה. צבא בבל חצה את נהר פרת מערבה ותקף את המצרים ליד כרכמיש. בקרב כרכמיש הבבלים ניצחו ואחר כך השתלטו על כל עבר הנהר עד גבול מצרים.
בעוד נכה צועד בדרך הים צפונה לחרן, מנסה יאשיהו לעצור את הצבא המצרי במגידו. ישנן סברות שונות למניעיו; ייתכן שחשש מהתחזקות מחדש של אשור, או של מצרים, או שהיה בן-ברית של הבבלים. ייתכן גם שקיווה שניצחון בקרב ירחיב את שליטתו לאזורים בצפון הארץ שייתכן ועדיין נשלטו ישירות על ידי אשור.
הגמרא במסכת תענית (דף כב:) מספרת שכאשר יאשיהו ניסה לעצור את צבא פרעה מלעבור בארץ ירו על יאשיהו חיצים וניקבוהו ככברה "וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לַעֲבָדָיו הַעֲבִירוּנִי כִּי הָחֳלֵיתִי מְאֹד" אולם כשגסס יאשיהו הצדיק עליו את הדין ואמר צַדִּיק הוּא ה' כִּי פִיהוּ מָרִיתִי אז הובל לקבורה בירושלים. במקומו הומלך בנו, יהואחז.
דוד יהונתן ושלושת החיצים
שמואל א פרק כ' יח'
וַיֹּאמֶר-לוֹ יְהוֹנָתָן, מָחָר חֹדֶשׁ; וְנִפְקַדְתָּ, כִּי יִפָּקֵד מוֹשָׁבֶךָ. וְשִׁלַּשְׁתָּ, תֵּרֵד מְאֹד, וּבָאתָ אֶל-הַמָּקוֹם, אֲשֶׁר-נִסְתַּרְתָּ שָּׁם בְּיוֹם הַמַּעֲשֶׂה; וְיָשַׁבְתָּ, אֵצֶל הָאֶבֶן הָאָזֶל. וַאֲנִי, שְׁלֹשֶׁת הַחִצִּים צִדָּה אוֹרֶה, לְשַׁלַּח-לִי, לְמַטָּרָה. וְהִנֵּה אֶשְׁלַח אֶת-הַנַּעַר, לֵךְ מְצָא אֶת-הַחִצִּים: אִם-אָמֹר אֹמַר לַנַּעַר הִנֵּה הַחִצִּים מִמְּךָ וָהֵנָּה, קָחֶנּוּ וָבֹאָה כִּי-שָׁלוֹם לְךָ וְאֵין דָּבָר--חַי-יְהוָה. וְאִם-כֹּה אֹמַר לָעֶלֶם, הִנֵּה הַחִצִּים מִמְּךָ וָהָלְאָה--לֵךְ, כִּי שִׁלַּחֲךָ יְהוָה. .... וַיְהִי בַבֹּקֶר, וַיֵּצֵא יְהוֹנָתָן הַשָּׂדֶה לְמוֹעֵד דָּוִד; וְנַעַר קָטֹן, עִמּוֹ. וַיֹּאמֶר לְנַעֲרוֹ--רֻץ מְצָא נָא אֶת-הַחִצִּים, אֲשֶׁר אָנֹכִי מוֹרֶה; הַנַּעַר רָץ, וְהוּא-יָרָה הַחֵצִי לְהַעֲבִרוֹ. וַיָּבֹא הַנַּעַר עַד-מְקוֹם הַחֵצִי, אֲשֶׁר יָרָה יְהוֹנָתָן; וַיִּקְרָא יְהוֹנָתָן אַחֲרֵי הַנַּעַר, וַיֹּאמֶר, הֲלוֹא הַחֵצִי, מִמְּךָ וָהָלְאָה. וַיִּקְרָא יְהוֹנָתָן אַחֲרֵי הַנַּעַר, מְהֵרָה חוּשָׁה אַל-תַּעֲמֹד; וַיְלַקֵּט נַעַר יְהוֹנָתָן, אֶת-החצי (הַחִצִּים), וַיָּבֹא, אֶל-אֲדֹנָיו. וְהַנַּעַר, לֹא-יָדַע מְאוּמָה; אַךְ יְהוֹנָתָן וְדָוִד, יָדְעוּ אֶת-הַדָּבָר. {ס} וַיִּתֵּן יְהוֹנָתָן אֶת-כֵּלָיו, אֶל-הַנַּעַר אֲשֶׁר-לוֹ; וַיֹּאמֶר לוֹ, לֵךְ הָבֵיא הָעִיר. הַנַּעַר, בָּא, וְדָוִד קָם מֵאֵצֶל הַנֶּגֶב, וַיִּפֹּל לְאַפָּיו אַרְצָה וַיִּשְׁתַּחוּ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים; וַיִּשְּׁקוּ אִישׁ אֶת-רֵעֵהוּ, וַיִּבְכּוּ אִישׁ אֶת-רֵעֵהוּ, עַד-דָּוִד, הִגְדִּיל. וַיֹּאמֶר יְהוֹנָתָן לְדָוִד, לֵךְ לְשָׁלוֹם: אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְנוּ שְׁנֵינוּ אֲנַחְנוּ, בְּשֵׁם יְהוָה לֵאמֹר, יְהוָה יִהְיֶה בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין זַרְעִי וּבֵין זַרְעֲךָ, עַד-עוֹלָם.
יהונתן משתמש בחיצים על מנת לאותת לדוד אם לברוח מפני שאול: וְאִם-כֹּה אֹמַר לָעֶלֶם, הִנֵּה הַחִצִּים מִמְּךָ וָהָלְאָה--לֵךְ, כִּי שִׁלַּחֲךָ יְהוָה או אם לקחת את החיצים ובוא ללא חשש : אִם-אָמֹר אֹמַר לַנַּעַר הִנֵּה הַחִצִּים מִמְּךָ וָהֵנָּה, קָחֶנּוּ וָבֹאָה כִּי-שָׁלוֹם לְךָ וְאֵין דָּבָר--חַי-יְהוָה.
- פירוש "מצודת דוד" מסביר מדוע יורה יהונתן את "שלשת החצים" - האחד לירות ראשון והשני אחריו אם להרחיקו אם להקריבו כפי הסימן האמור בענין ואולי לא יכוין בהשני לקח עוד אחד ובו יכוין לפי הסימן הנרצה..
- על יכולת הקליעה של יהונתן נאמר : מִדַּם חֲלָלִים, מֵחֵלֶב גִּבּוֹרִים--קֶשֶׁת יְהוֹנָתָן, לֹא נָשׂוֹג אָחוֹר (שמואל ב א', כב')
כרתי ופלתי
בימי מלכותו של דוד המלך, ובימיו בלבד, שומעים אנו על יחידה צבאית מיוחדת בשירותו של דוד. יחידה זו הייתה יחידה נפרדת מהצבא הרשמי, ופעלה כיחידה בעלת עצמאות יחסית, יחידה עילית אולי, בראשותו של בניהו בן יהוידע. פעם אחת בלבד נזכרים הכרתי והפלתי עם יואב בן צרויה, שר צבא דוד, בזמן המרדף אחרי שבע בן בכרי:
"ויצאו אחריו אנשי יואב והכרתי והפלתי וכל הגיבורים, ויצאו מירושלים לרדוף אחרי שבע בן בכרי" (שמ"ב כ', ז).
בכל שאר הפעמים נזכרים הם בנפרד, על פי רוב בצמוד לאזכורו של בניהו בן יהוידע:
"יואב בן צרויה על הצבא ויהושפט בן אחילוד מזכיר. וצדוק בן אחיטוב ואחימלך בן אביתר כהנים, ושריה סופר. ובניהו בן יהוידע והכרתי והפלתי"... (שמ"ב ח', טו-יח).
ובדומה בשמ"ב כ', כג-כו, שם נמנו שוב אנשי מפתח במלכות דוד:
"ויואב אל כל הצבא ישראל, ובניה בן יהוידע על הכרתי ועל הפלתי. ואדרם על המס ויהושפט בן אחילוד המזכיר"...
יונתן תרגם: כרתי ופלתי - קשתים וקלעים. דהיינו, לפי פירושו מתאר שם זה את עיסוקם, ואינו מהווה מפתח להכרת זהותם.
רד"ק לשמ"ב טו, יח מפרש גם הוא "קשתים וקלעים", אך מציע פירוש נוסף: "ויש מפרשים: שתי משפחות שהיו מישראל שהיו סרים אל משמעת המלך ורואים פניו תמיד, ובניהו היה בראשם".
אַתֶּם רְאִיתֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי
שמות יט ד
כנשר הנושא גוזליו על כנפיו שכל שאר העופות נותנים את בניהם בין רגליהם לפי שמתיראין מעוף אחר שפורח על גביהם אבל הנשר הזה אינו מתירא אלא מן האדם שמא יזרוק בו חץ לפי שאין עוף אחר פורח על גביו לכך נותנו על כנפיו אומר מוטב יכנס החץ בי ולא בבני אף אני עשיתי כן ויסע מלאך האלהים וגו' ויבא בין מחנה מצרים וגו' והיו מצרים זורקים חצים ואבני בליסטראות והענן מקבלם
(רש"י)
| שאלו את המגיד: "איך אתה מוצא כאלו משלים יפים וקולעים?" ענה המגיד: אמשול לכם משל. איש הלך ביער וראה על כל עץ מצוירת מטרה ובמרכזה נעוץ חץ. בסוף היער פגש האיש ילד עם קשת. שאל האיש: "האם אתה הצלף?" ענה הילד: "כן". שאל האיש: "האם ירית את החצים או תקעת אותם בידיך?" אמר לו "יריתי". שאל האיש: "אם כן כיצד פגעת במרכז המטרה ולא החטאת אף לא פעם אחת?" ענה הילד: "קודם יריתי את החץ, אחר כך ציירתי את המטרה". |
קשת נחושה 
ונחתה קשת נחושה זרועותי . ונחתה לשון דריכת קשת כמו חציך נחתו בי (תהילים לח, ג) ופעל שלו נחת וכשמתפעל בא דגש ומחסר את הנו''ן ונחתה מגזרת ננחתה כמו נחר גרוני (תהילים סט, ד) מגזרת ננחר , כמו נחר מפוח (ירמיה ו) נדף מגזרה ננדף עיני נגרה (איכה ג, מט) כמו ננגרה , נתנה כמו ננתנה נגף מגזרת ננגף ואין לפותרו מגזרת חתה שהיה לו לומר נחתתה כמו מן עשה נעשתה מן ענה נענתה ד''א ונחתה קשת נחושה זרועותי חיית לשון דריכת קשת כמו חציך נחתו (תהילים לח, ג) הנו''ן אינה יסוד בתיבה אלא כמו נחלו ונדרכה קשת נחושה על ידי זרועותי קשתות של נחשת היו תלויות לו לדוד בביתו ורואין אותם מלכי האומות ואומרים זה לזה אתה סבור שיש כח ביד דוד לדורכן אין זה אלא לייראנו והוא היה שומע ודורכן בפניהם :
יהוא ממלא ידו קשת - מלכים ב פרק ט
א וֶאֱלִישָׁע, הַנָּבִיא, קָרָא, לְאַחַד מִבְּנֵי הַנְּבִיאִים; וַיֹּאמֶר לוֹ חֲגֹר מָתְנֶיךָ, וְקַח פַּךְ הַשֶּׁמֶן הַזֶּה בְּיָדֶךָ, וְלֵךְ, רָמֹת גִּלְעָד. ב וּבָאתָ-שָּׁמָּה; וּרְאֵה-שָׁם יֵהוּא בֶן-יְהוֹשָׁפָט בֶּן-נִמְשִׁי, וּבָאתָ וַהֲקֵמֹתוֹ מִתּוֹךְ אֶחָיו, וְהֵבֵיאתָ אֹתוֹ, חֶדֶר בְּחָדֶר. ג וְלָקַחְתָּ פַךְ-הַשֶּׁמֶן, וְיָצַקְתָּ עַל-רֹאשׁוֹ, וְאָמַרְתָּ כֹּה-אָמַר יְהוָה, מְשַׁחְתִּיךָ לְמֶלֶךְ אֶל-יִשְׂרָאֵל; וּפָתַחְתָּ הַדֶּלֶת וְנַסְתָּה, וְלֹא תְחַכֶּה. ד וַיֵּלֶךְ הַנַּעַר הַנַּעַר הַנָּבִיא, רָמֹת גִּלְעָד. ה וַיָּבֹא, וְהִנֵּה שָׂרֵי הַחַיִל יֹשְׁבִים, וַיֹּאמֶר, דָּבָר לִי אֵלֶיךָ הַשָּׂר; וַיֹּאמֶר יֵהוּא אֶל-מִי מִכֻּלָּנוּ, וַיֹּאמֶר אֵלֶיךָ הַשָּׂר. ו וַיָּקָם וַיָּבֹא הַבַּיְתָה, וַיִּצֹק הַשֶּׁמֶן אֶל-רֹאשׁוֹ; וַיֹּאמֶר לוֹ, כֹּה-אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, מְשַׁחְתִּיךָ לְמֶלֶךְ אֶל-עַם יְהוָה, אֶל-יִשְׂרָאֵל. ז וְהִכִּיתָה--אֶת-בֵּית אַחְאָב, אֲדֹנֶיךָ; וְנִקַּמְתִּי דְּמֵי עֲבָדַי הַנְּבִיאִים, וּדְמֵי כָּל-עַבְדֵי יְהוָה--מִיַּד אִיזָבֶל. ח וְאָבַד, כָּל-בֵּית אַחְאָב; וְהִכְרַתִּי לְאַחְאָב מַשְׁתִּין בְּקִיר, וְעָצוּר וְעָזוּב בְּיִשְׂרָאֵל. ט וְנָתַתִּי אֶת-בֵּית אַחְאָב, כְּבֵית יָרָבְעָם בֶּן-נְבָט, וּכְבֵית, בַּעְשָׁא בֶן-אֲחִיָּה. י וְאֶת-אִיזֶבֶל יֹאכְלוּ הַכְּלָבִים, בְּחֵלֶק יִזְרְעֶאל--וְאֵין קֹבֵר; וַיִּפְתַּח הַדֶּלֶת, וַיָּנֹס. יא וְיֵהוּא, יָצָא אֶל-עַבְדֵי אֲדֹנָיו, וַיֹּאמֶר לוֹ הֲשָׁלוֹם, מַדּוּעַ בָּא-הַמְשֻׁגָּע הַזֶּה אֵלֶיךָ; וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם, אַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת-הָאִישׁ וְאֶת-שִׂיחוֹ. יב וַיֹּאמְרוּ שֶׁקֶר, הַגֶּד-נָא לָנוּ; וַיֹּאמֶר, כָּזֹאת וְכָזֹאת אָמַר אֵלַי לֵאמֹר, כֹּה אָמַר יְהוָה, מְשַׁחְתִּיךָ לְמֶלֶךְ אֶל-יִשְׂרָאֵל. יג וַיְמַהֲרוּ, וַיִּקְחוּ אִישׁ בִּגְדוֹ, וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו, אֶל-גֶּרֶם הַמַּעֲלוֹת; וַיִּתְקְעוּ, בַּשּׁוֹפָר, וַיֹּאמְרוּ, מָלַךְ יֵהוּא. יד וַיִּתְקַשֵּׁר, יֵהוּא בֶּן-יְהוֹשָׁפָט בֶּן-נִמְשִׁי--אֶל-יוֹרָם; וְיוֹרָם הָיָה שֹׁמֵר בְּרָמֹת גִּלְעָד, הוּא וְכָל-יִשְׂרָאֵל, מִפְּנֵי, חֲזָאֵל מֶלֶךְ-אֲרָם. טו וַיָּשָׁב יְהוֹרָם הַמֶּלֶךְ לְהִתְרַפֵּא בְיִזְרְעֶאל, מִן-הַמַּכִּים אֲשֶׁר יַכֻּהוּ אֲרַמִּים, בְּהִלָּחֲמוֹ, אֶת-חֲזָאֵל מֶלֶךְ אֲרָם; וַיֹּאמֶר יֵהוּא, אִם-יֵשׁ נַפְשְׁכֶם--אַל-יֵצֵא פָלִיט מִן-הָעִיר, לָלֶכֶת לגיד (לְהַגִּיד) בְּיִזְרְעֶאל. טז וַיִּרְכַּב יֵהוּא וַיֵּלֶךְ יִזְרְעֶאלָה, כִּי יוֹרָם שֹׁכֵב שָׁמָּה; וַאֲחַזְיָה מֶלֶךְ יְהוּדָה, יָרַד לִרְאוֹת אֶת-יוֹרָם. יז וְהַצֹּפֶה עֹמֵד עַל-הַמִּגְדָּל בְּיִזְרְעֶאל, וַיַּרְא אֶת-שִׁפְעַת יֵהוּא בְּבֹאוֹ, וַיֹּאמֶר, שִׁפְעַת אֲנִי רֹאֶה; וַיֹּאמֶר יְהוֹרָם, קַח רַכָּב וּשְׁלַח לִקְרָאתָם--וְיֹאמַר הֲשָׁלוֹם. יח וַיֵּלֶךְ רֹכֵב הַסּוּס לִקְרָאתוֹ, וַיֹּאמֶר כֹּה-אָמַר הַמֶּלֶךְ הֲשָׁלוֹם, וַיֹּאמֶר יֵהוּא מַה-לְּךָ וּלְשָׁלוֹם, סֹב אֶל-אַחֲרָי; וַיַּגֵּד הַצֹּפֶה לֵאמֹר, בָּא-הַמַּלְאָךְ עַד-הֵם וְלֹא-שָׁב. יט וַיִּשְׁלַח, רֹכֵב סוּס שֵׁנִי, וַיָּבֹא אֲלֵהֶם, וַיֹּאמֶר כֹּה-אָמַר הַמֶּלֶךְ שָׁלוֹם; וַיֹּאמֶר יֵהוּא מַה-לְּךָ וּלְשָׁלוֹם, סֹב אֶל-אַחֲרָי. כ וַיַגֵּד הַצֹּפֶה לֵאמֹר, בָּא עַד-אֲלֵיהֶם וְלֹא-שָׁב; וְהַמִּנְהָג, כְּמִנְהַג יֵהוּא בֶן-נִמְשִׁי--כִּי בְשִׁגָּעוֹן, יִנְהָג. כא וַיֹּאמֶר יְהוֹרָם אֱסֹר, וַיֶּאְסֹר רִכְבּוֹ; וַיֵּצֵא יְהוֹרָם מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל וַאֲחַזְיָהוּ מֶלֶךְ-יְהוּדָה אִישׁ בְּרִכְבּוֹ, וַיֵּצְאוּ לִקְרַאת יֵהוּא, וַיִּמְצָאֻהוּ, בְּחֶלְקַת נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי. כב וַיְהִי, כִּרְאוֹת יְהוֹרָם אֶת-יֵהוּא, וַיֹּאמֶר, הֲשָׁלוֹם יֵהוּא; וַיֹּאמֶר, מָה הַשָּׁלוֹם--עַד-זְנוּנֵי אִיזֶבֶל אִמְּךָ וּכְשָׁפֶיהָ, הָרַבִּים. כג וַיַּהֲפֹךְ יְהוֹרָם יָדָיו, וַיָּנֹס; וַיֹּאמֶר אֶל-אֲחַזְיָהוּ, מִרְמָה אֲחַזְיָה. כד וְיֵהוּא מִלֵּא יָדוֹ בַקֶּשֶׁת, וַיַּךְ אֶת-יְהוֹרָם בֵּין זְרֹעָיו, וַיֵּצֵא הַחֵצִי, מִלִּבּוֹ; וַיִּכְרַע, בְּרִכְבּוֹ.
קשתיים שמאליים וימנים בצבא דוד:
דברי הימים א פרק יב, א
ואלה, הבאים אל-דויד לציקלג, עוד עצור, מפני שאול בן-קיש; והמה, בגבורים, עזרי, המלחמה. נשקי קשת, מימינים ומשמאלים באבנים, ובחצים, בקשת--מאחי שאול, מבנימן.
דוד מנגן בנבל, פסיפס מבבית הכנסת העתיק שנתגלה בחולות עזה, מהמאה ה-6.
